ויברך אותו. כאשר הי׳ יעקב בוש לבוא לאביו שרמהו ומש״ה לעיל כתיב ותשלח ותקרא ליעקב הרי שלא הי׳ בבית אביו. ע״כ כאשר קרא לו יצחק מתחלה אישר חילו על התחבולה שעשה וכי טוב עשה ואין בלבו עליו כלום: ויצוהו ויאמר לו. גם הזהירו גם אמר לו בעצה היינו. לא תקח אשה מבנות כנען. הוא אזהרה: וקום לך וגו׳. הוא עצה. וכמבואר ברבה ע״ז ושומע לעצה חכם זה יעקב. וע׳ בסמוך ו׳ ז׳: ואל שדי יברך אתך. אחר שאמר לו אח״כ ויתן לך את ברכת אברהם הרי הכל בכלל. וא״כ כל זה המאמר מיותר לפי הנראה. אלא ניבא לו אשר יבוא הקב״ה בשם אל שדי ויברכהו ויאמר לו פרה ורבה כמו שהי׳ בבואו מפדן ארם ללוז כמבואר להלן ל״ה י״א. ומדבר יצחק אלה למד יעקב ענין נחוץ כאשר יבואר שם ועוד להלן מ״ח ד׳. ומה שאמר בשם אל שדי כבר ביארנו לעיל י״ז א׳ דמשמעו שאמר לעולמו די כדי שעור התגלות כבודו שזהו תכלית הבריאה. וגילה יצחק שבזה השם יבא אליו באשר שעל ידו יגיע לזה התכלית: והיית לקהל עמים. קהל הוא עשרה. כדאי׳ בכתובות ד״ז ב׳. ועמים הוא שניכרים בשנוי הליכתם לעם בפ״ע אע״ג שהמה בממשלה אחת כלשון הגמ׳ שבת פ״ו נשים עם בפ״ע הם. וע׳ ס׳ ויקרא כ״א א׳. ואמר לו שיהיה זרע יעקב עשרה עמים. היינו דכל שבט יהיה למנהג ועם בפ״ע אע״ג שהי׳ להם תורה אחת ומלך אחד מ״מ היו משונים בהליכות עולם. ורק שבט יהודה ובנימן היו למנהג אחד ושבט לוי הי׳ נכלל בשארי שבטים ושבט יוסף מנהג אחד לאפרים ומנשה. היינו קהל עמים: את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך. היינו הברכות להיות אב המון גוים וברכה שבשעת עקידה לקדש שמו ית׳. וגם. לרשתך את ארץ וגו׳. סוף כל הדברים שיהי׳ א״י בירושה עולמית: אשר נתן אלהים לאברהם. היינו עשר אומות אשר נתן לו זה יהיה אחר ברכת אברהם כמש״כ: אם יעקב ועשו. מש״ה לא הרגישו יצחק ועשו כי בורח הוא מעשו אחר שלבן הוא אחי אם עשו ג״כ: ויצו עליו לאמר לא תקח וגו׳. הצווי לא היה אלא שלא יקח מבנות כנען. וההילוך ללבן לא הי׳ אלא בעצה: וישמע יעקב וגו׳ וילך פדנה ארם. עוד ראה כי יעקב לא די מה ששמע לצווי אביו. אלא אפי׳ לדבר אביו וגם אם הבין כי רצונו כך עשה ג״כ והלך לפדן ארם. משום זה התבונן עשו על עצמו: וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו׳. אע״ג שלא הזהיר אותו על כך מ״מ כמו שיעקב שמע רצון אביו גם בלי צווי גם הוא הלך להקים רצון אביו בלי אזהרה מפורשת : וילך וגו׳ אחות נביות. כבר העלו מזה חז״ל שבין אירוסין לנשואין מת ישמעאל ונביות השיאה: על נשיו לו לאשה. הנהיגה בהליכות ביתו עליהם. וזהו דקדוק לו. היינו לעזר בחייו. ובזה כסבור לרצות דעת הוריו:
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. כל המקרא מיותר וגם אין הלשון וילך מדויק. והכי מיבעי לכתוב ללכת חרנה. אלא בא ללמדנו על מה שהעלו חז״ל שבינתים ישב י״ד שנה בבית שם ועבר וא״כ היציאה מב״ש הוא בפ״ע. והליכה לחרן הוא בפ״ע: ויפגע במקום. לשון ויפגע משמעו שעמד לפניו דבר מסוים שפגע מבלי לעבור לפניו. וידוע דרשת חז״ל שהתקין שם תפלת ערבית. ומש״ה כתיב. וילן שם כי בא השמש. ולא ויבא השמש וילן שם. דתפלת ערבית היה קודם שבא השמש ממש כמש״כ התוס׳ ברכות דף כ״ו ורק הלינה היתה אחר שבא השמש: ויקח מאבני המקום. עשה לו מצע ארוך כאורך גופו שלא יישן על הארץ ממש: וישם מראשתיו. עוד אבן אחת גבוה מעט למראשותיו: עולים ויורדים בו. מתחלה עולים ואח״כ יורדים. מזה הבין שהשכינה למטה בארץ ומלאכים סביביו ועולים בשליחות ויורדים לאחר כן. והוא אות על השגחה פרטית על כל סביבות יעקב. ועי׳ מש״כ להלן ל״ה ז׳ וט״ז: והנה ה׳ נצב וגו׳. בכ״מ משמעות והנה הוא חידוש כמש״כ לעיל ט״ו ד׳ ובכ״מ וכאן ג״כ הכי משמעו שעוד לא חשב שהשכינה למטה הוא אך בשבילו. והנה ראה אשר ה׳ נצב עליו מתקיים אלהותו בארץ רק עליו כמבואר לשון רבותינו ברבה ר״פ מקץ יע״ש. וכמאמרם ז״ל אין אוה״ע מתברכות אלא בשביל ישראל כו׳. ומה שראה תחלה מלאכים ואח״כ השכינה כך דרך התראות השכינה כדאי׳ פ׳ הרואה שהוא כמלכותא דארעא: אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. מה שלא אמר ה׳ אלהי אבותיך אברהם ויצחק. מתבאר יפה בס׳ שמות ג׳ ו׳ וט״ו שאלהי אברהם משמעו ביחוד השגחה על הגנה מאויבים ואלהי יצחק משמעו השגחה על פרנסה. ועדיין קשה מה שדייק הקב״ה לומר אביך גבי אברהם ביחוד. אבל הענין דבעת שהשעה נדרשת יותר לפרנסה כמו בשלותם על הארץ שאין פחד אויבים כ״כ רק פרנסה וברכת הארץ מוכרח מאד אז העיקר השגחה על פרנסה. וכן בהתחלת בואם למצרים כמש״כ להלן מ״ו א׳ מש״ה כתיב שם לאלהי אביו יצחק ע״ש. משא״כ כאן בגלותו לארם עיקר השגחה מוכרחת על הגנה מש״ה כתיב אלהי אברהם אביך. וכן אנחנו בכל משך ימי הגלות דפרנסת ישראל יוצא מקרב אוה״ע. אבל הגנה הוא מוכרח מאד. ע״כ כתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. דלע״ל במלוך אלהים אז יהיו נאספים בתוך ישראל היושבים בקרבם. וכינה אותם עם אלהי אברהם כמש״כ לעיל ט״ו א׳ בהר״ד: הארץ וגו׳. הודיעו בדרך כלל כי הארץ שהבטיח לאברהם ויצחק שלו היא ולא לעשו: והיה זרעך כעפר הארץ. לא לענין רבוי המשיל כאן כעפר הארץ שבזה כבר נתברך אברהם לעיל והוא השיג ברכת אברהם אחרי שהארץ שלו היא אלא המשל כאן לענין שפלות כמש״כ הספורנו וכ״ה בב״ר. ומ״מ. ופרצת ימה וגו׳. שגם בגלות ובשפלות יהיו נפרצים בכל פנות הארץ: ונברכו בך וגו׳. וגם בגלות יהיו מתברכים בך כל משפחות האדמה. בזה שישכילו על נפלאות קיומו שהוא רק מחמת שהשגחת ה׳ נצב עליו וגדול הרועה אותו. וזה לא היה ניכר אלו הי׳ לעולם בשלוה על הארץ כי היה מקום לומר כי מזלו טוב וחזק. משא״כ כשהיה כבוש תחת ידי לבן נראה לעין כי השגחת ה׳ עליו: ובזרעך. אותה השגחה הנפלאה ואשר יתברכו בו בזה אוה״ע יהיה כן בזרעך. כשיהיו בגלות תחת זרועות עולם וגדול הרועה ומצילם ועי׳ דברים ל״ג כ״ז. ואמר ה׳. ונברכו בך וגו׳ ובזרעך. ולא כמו שכתוב לעיל ביצחק והתברכו בזרעך. דהתם מיירי לענין עשירות בהפלגה כמש״כ שם וביצחק עצמו לא היה הפלגה זו אלא לגבי פלשתים ולא לגבי כל גויי הארץ מש״ה לא כתיב אלא בזרעך משא״כ כאן לענין התגלות כח השגחה על ידו. נתקיים כן ביעקב עצמו שהיה נודד ובשפלות ובעוצם השפלות בבית לבן נשמר ונתברך בהפלגה בהשגחת ה׳ ומי שהתבונן ע״ז השתאה ונתברך בו: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. אין הפי׳ בכל הדרכים והמקומות שילך. שהרי לא הלך אלא לחרן. אלא הפי׳ כמו ל׳ המקרא בחבקוק ג׳ הליכות עולם לו. ככה משמעות תלך הליכותיך בעולם. בכל אופן בין שתהא בהצלחת העושר בין בעוני תהי נשמר לפי העת: והשיבותיך וגו׳. ולבסוף תהיה השגחתי שתשוב לא״י: כי לא אעזבך עד אשר. דברים אלו מיותרים לפי הנראה אבל בא לגלות לו שהבטחה זו להשיבו אל האדמה אינו אלא עד שישוב ולא אחר שישוב. כי אז יוכל להיות שיצא בגלות למק״א כאשר כן הוה ביעקב עצמו: והנה מדרך ההבטחות לאדם להבטיח תחלה בזמן הקודם ואח״כ על המאוחר כמש״כ בס׳ דברים ה׳ ט״ז וא״כ הי׳ ראוי לומר תחלה והנה אנכי עמך וגו׳ ואח״כ והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳ אלא בא הקב״ה ללמד דהבטחה והנה אנכי עמך עיקר בא על זרעו בכלל. ואיתקש יעקב לזרעו. ויהי׳ משמעות בכל אשר תלך בשני אופנים. גם כמשמעו בכל המקום שיהיו מפוזרים וגם כמש״כ בכל אופן הליכות עולם להם. וגם עליהם נאמר שלא הובטחו אלא כשיהיו גולים תהי׳ השגחה לשמירה והגנה עד שישובו לא״י. אבל כשישובו לא״י תסור ההשגחה זו ויהא תלוי לפי מעשי הדור. וכיון שיחטאו יגלו ושוב תשוב ההשגחה להשיבם לא״י: משנתו. מיותר ללמד שלא בא החלום ברוב ענין של דברים בטלים שנמשך באורך השינה שהוא הרבה משיעור חלום אמת. אלא הקיץ יעקב מעצם שנתו שאחר שחלם תומ״י הקיץ ולא ישן עוד באשר היה דרך הנבואה ולא נטפל עמו דברים בטלים: אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כמצטער על שישן באותו מקום שהיה שם התגלות שכינה. וטוב היה יותר להרבות באותה שעה שם בתפלה ובקשה בהקיץ: ויירא. התבונן עוד על המקום שמרגיש מורא המעלה. ומזה הבין עוד שהמקום מקודש להשראת שכינה. ע״כ ויאמר. מה נורא המקום הזה. מדוע אנכי נרגש בו: אין זה כי אם בית אלהים. מקום מסוגל לתפלה כבית אלהים ע״כ אפשר גם עתה להתפלל ולעשות מה שעליו. והרי זה דומה לאחד שהוליכוהו ע״י המלוכה למקום מאסר ולא ידע כלל איה אפוא הוא יושב. וחושב בלבו אילו היה המלך מזדמן לכאן היה מתפלל לפניו ומסדר טענותיו אבל עתה למי ידבר ויצעק. ואח״כ אירע שהיה ישן ובעמדו הודיעוהו שעבר פה המלך. והיה מצטער הרבה ע״ז שישן בשעה שהיה מסוגל לקוות ישועה ורחמים. ואח״כ התחונן דעתו עליו והתבונן שהמקום מאוים על העומדים שם לשמור כנהוג והבין מזה כי כאן המלך מצוי. ע״כ צעק וביקש עד שישמע המלך. כך היה יעקב ביציאתו לחו״ל מקום שממה מעניני קדושה. כמה לבו ובשרו לאל חי. והנה הזדמן שעת הכושר לראות עוזו וכבודו בחלום והרי ישן באותה שעה וכפל צערו עד שהתבונן שהמקום מאוים ומקודש גם עתה ועשה מה שעשה: וישכם יעקב בבקר. שאז עת רצון לתפלה וקרבן ובתוך תפלת שחרית הציע נדרו לפני ה׳: וישם אותה מצבה. לא הציבה אלא במקום שעמדה תיקן עמדתה מעט. ועי׳ ס׳ שמות סי׳ מ׳ בפירוש שימה בכ״מ: ויקרא את שם המקום ההוא. שהעמיד המצבה ואולם לוז שם העיר שהמקום פנוי היה סמוך לעיר לוז. ואח״כ נבנה עיר גם באותו מקום ונקראת בית אל : אם יהיה אלהים עמדי. שאע״ג שהבטיחוהו ע״ז. אפשר שהיה רק בשביל זרעו שהקדים הקב״ה וכן האומה הנבחרת שהיא תכלית הבריאה אבל אחר שיולדו כולם אין הוא בעצמו מובטח לשמירה רק שלא יכלה זרעו: ושמרני וגו׳ ונתן לי לחם לאכול וגו׳. דאע״ג שהיה מובטח ושמרתיך בכל אשר תלך אפי׳ בעוני. אפשר שיהיה נשמר שלא ימות לשחת אבל מ״מ יחסר לחמו ובגדיו יהיו מקורעים. ע״כ פירש שיהיה השמירה בזה האופן שיתן לי לחם ובגד כיד מתת ה׳: ושבתי בשלום אל בית אבי. אע״ג שהבטיחו להשיבו אל האדמה אבל אם יהיה השבה זו בשלום ולא מוכה ומעונה וגם שלא יהיה רק אל האדמה אלא גם אל בית אבי: והיה ה׳ לי לאלהים. ממשמעות הלשון הוא המסובב כפי׳ רמב״ן וספורנו ולא כפירש״י ופירושו שלא יסמוך על כחו ועוצם ידו רק יקח את ה׳ לנגדו תמיד שהוא ינהלנו ובהיותו בחו״ל בבית לבן ולא היה מקום לבטוח על עצמו פשיטא שגם לטובת עצמו היה מבקש שה׳ יהיה עמו ולא יעזבנו אבל בהיותו בבית אביו אפשר לסמוך על עצמו ע״ז היה נדרו שגם אז יהיה ה׳ לו לאלהים. ורש״י פי׳ שהוא בכלל התנאי ויש הוכחה לזה מדכלל בפסוק אחד עם ושבתי וגו׳. ולפי׳ הרמב״ן היה ראוי להיות והיה ה׳ לי וגו׳ פסוק אחר. אבל באמת זה הדבר והיה ה׳ לי. אע״ג דעיקרו תלוי ברצון עצמו מ״מ נדרש לזה סייעתא דשמיא. שיהיה השגחתו ית׳ מוכן לפניו בכל עת. ע״כ הוא תנאי ומסובב. וכיב״ז נתבאר בס׳ שמות י״ט ה׳ והייתם לי סגלה: יהיה בית אלהים. לקדש את כל אשר סביביו כמו בית אלהים כי כל אשר בתוכו קודש. ועי׳ להלן ל״ה י״ד: עשר אעשרנו לך. דסתם מעשר היה לפנים לאיזה צדקה לעניים וכן הא דכתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל מסר למלכי צדק מעשר אבל יעקב נדר עשר אעשרנו לך. לגבוה לקרבנות:
